נחלת ראובן​

​

נס ציונה נוסדה ע"י אדם אחד, תופעה יוצאת דופן הן בשל המניעים והן בשל אופייה הפרטי" (מתוך האנצ' לידיעת הארץ בהוצאת יד בן צבי). ייחוד זה שבייסוד השפיע עמוקות על התפתחותה של נס ציונה מכל הבחינות.

בסוף שנת 1882 החליף ראובן לרר את אחוזתו באודיסה (2000 דיסטנאות שהם כ - 20,000 דונם) עם אחוזה (שהשתרעה על 2000 דונם) בוואדי חנין סמוך לראשון לציון, עם רייסלר הגרמני. ראובן לרר לקח את בנו משה ועלה לארץ ישראל לראות את נחלתו.

מה רבה הייתה אכזבתו כשראה שהנחלה שרכש אינה "על יד ירושלים". אך יהודי מאמין כראובן אינו התייאש והתחיל, יחד עם בנו משה, לשקם את בית החאן המט ליפול, את הבאר והאנטיליה הנוטה על צידה, את הבריכה החרבה והפרדס שהוזנח. בעודו עומד שחוח ורפה ידיים, חש לפתע רוח של תקווה ואמונה מתפעמים בקרבו. לראשונה חש בלהט ובמשמעות המילים "ראובן המייסד", גאולה ומשיח ונחלה בארץ האבות. הנחלה, שצורתה צורת פרסה, מחוצה לה ובתוכה אדמות ערבים, גבולות לא ברורים, עוינות קשה ולקיחת 500 דונם מאדמותיו ע"י תושבי סראפנד אל חרב, השכנה, בטענה כי רייסלר הגרמני חייב להם אדמות אלו.                        

לאחר שנה של שיפוצים ושיקום הנחלה השאיר ראובן לרר את בנו משה בואדי חנין וחזר לאודיסה להביא את פייגה אשתו וילדיו: בצלאל, צבי, פנינה ומאשה, לנחלתם בארץ ישראל. ארבע שנים גרה משפחת לרר לבדה, בודדה בנחלה, ומסביבה ישובים ערבים, ללא רופא, אספקה או עזרה. מנותקים בחורף וקודחים בקדחת, ממשיכים בשיפוצים, נוטעים פרדס חדש, וכך הפך ראובן לרר לפרדסן היהודי הראשון במושבות יהודה.

​

בשנים הראשונות לישיבתם במקום הם אירחו בביתם את בני משפחת בלאנדספלד, גרמנים טמפלרים מבית לחם שעסקו בגידול דבורים נודדות. הטמפלרים ראו את עונייה של משפחת לרר, והציעו להם ללמוד את מלאכת הכוורנות. ראובן ובנו משה למדו את מלאכת גידול הדבורים בכוורות מודרניות עשויות עץ ומתפרקות, הניתנות להעברה בקלות על גבי בהמות ממקום למקום, וזאת כדי לקרבן לפרחי העונה המתאימה ליצור דבש. לראשונה עסקו יהודים במלאכת הכוורנות.

אל משפחת לרר הצטרפה משפחת בוקסר- שרה, אחותו של ראובן ובעלה אהרון שקיבלו מראובן בית לגור בו.

​

משפחת לרר היתה משפחה דתית, וראובן רצה להקים "חדר" לילדיו ולהתפלל במניין. הוא פרסם בנמל יפו "קול קורא" אשר הזמין יהודים לרכוש חלקות אדמה ב"נחלת ראובן" במחיר נמוך מהמחיר במקומות אחרים. אחד לאחד התקבצו אנשי "המניין הראשון" בין השנים 1887 - 1891 : גולדה מילוסלבסקי, שלמה יפה, אברהם ילובסקי, אהרון איזנברג, יוסף פלדמן, צבי הוכברג, שמואל הוכברג ושלמה פצ'ורניק.

בתחילה הם ישבו בנחלתו של ראובן , במרתף ובארווה שהוסבה למגורים.

​

אברהם ילובסקי, שהיה נפח, יצא ראשון לגור מחוץ ל"נחלה". הוא בנה בית חימר על אם הדרך דרומה, שישמש למגורי משפחתו ולנפחיה. באחד מלילות חורף 1888 החליט אברהם להעביר את בני משפחתו ללינה ב"נחלה" מחשש שמי הואדי ומי הגשמים יגרמו נזק לבית העשוי חימר. הוא עצמו נשאר ללון בביתו - סדנתו. למחרת בבוקר נמצא מוטל דקור ושחוט בנפחיתו ומסביב סימני מאבק. אברהם ילובסקי נרצח בידי בני עוולה.

​

בשנת 1891 משפחות אייזנברג והוכברג בנו להן בית משותף מחוץ לנחלה וקראו למקום "ואדי חנין".